Breslev.co.il    
  עמוד הבית אודות ברסלב VOD רדיו חנות תרומות
׳₪׳•׳¨׳•׳ ׳‘׳¨׳¡׳œ׳‘
 
  נושאי עזרה (שאלות ותשובות, FAQ) נושאי עזרה (שאלות ותשובות, FAQ)  חפש בפורום   לוח שנה   רישום רישום  התחברות התחברות

רבינו יוסף חיים "הבן איש חי"

 שלח תגובה שלח תגובה
כותב
חן דיין ראה תפריט נפתח
משתמש סופר מומחה
משתמש סופר מומחה


הצטרף: 02 דצמבר 2009
מחובר: מנותק
הודעות: 3096
אפשרויות תגובה אפשרויות תגובה   ציטוט חן דיין ציטוט  שלח תגובהתגובה   קישור ישיר להודעה זו נושא: רבינו יוסף חיים "הבן איש חי"
    נכתב ב: 11 ספטמבר 2011 ב 01:48
רבינו יוסף חיים – הבן איש חי זיע"א, נולד בקדושה בחודש אב התקצ"ד בעיר ואם בישראל בגדאד אשר במדינת בבל לאביו - רבינו אליהו ואמו הרבנית מזל-טוב זיע”א.
 
רבינו יוסף חיים - הבן איש חי זיע”א היה נכד להרה"ג הגאון רבינו משה-חיים זיע"א שהיה רב ומורה-צדק בבבל ותוקף גדולתו וחסידותו אי אפשר לבאר. רבינו משה-חיים נפטר בשנת התקצ"ז, בהגיעו לגבורות. הבן איש חי היה אז כבן שלוש. אחריו מלך בנו, אבי הבן איש חי, רבינו אליהו זיע”א, חכם גדול בנגלה ובנסתר וחסיד קדוש כמלאך ה', אשר חיבר את הספר הקדוש 'מדרש אליהו' והוא רמזים נפלאים על דרך הסוד.
 
מספרים, כי כשהיה הבן איש חי זיע”א עוד קטן, כבן ארבע או חמש שנים, בחן אותו אביו בפרשת השבוע, ושאל אותו: "אפשר בורא כל העולמים - שלפניו נגלו כל תעלומות והמון כל נסתרות שמבראשית ועד אחרית, כך שאל את יציר כפיו – 'אַיֶּכֳּה'"? השיבו הילד תכף ומיד: "המילה 'אַיֶּכֳּה' היא ראשי תיבות - אני יודע כל הנסתרות". כבר אז היתה גאונותו כזו עצומה!
 
נס קרה לבן איש חי זיע”א בהיותו בן שבע שנים, כשנפל לפתע פתאום לבאר עמוקה, וכפשׂע היה בינו ובין המות. אחותו הקטנה שנכחה שם, צעקה לעזרה. מיד מיהרו כמה אנשים וחשו לעזרתו, הוציאוהו וטיפלו בו במסירות עד אשר השיבו רוחו אליו, ויהי לנס. ככה שמרה ההשגחה על נר ישראל שלא יכבה בעודו באיבו. מאז הוא קיבל עליו כהודיה לבורא עולם, נדר גדול למסור עצמו על התורה ועל העבודה כל ימיו.
ומספרים, כי רק אז הוסיפו לו בשמו את השם 'חיים' - לשמירה.
 
סקרנות יתרה הייתה לבן איש חי זיע”א כילד, והיא נוצלה על ידו לחטט רבות בספרי אביו וסבו, על אף שהיה קטן מלהבין בלימודים גבוהים. כן היה נמנע כבר אז מלהסתובב בין בני גילו ולבזבז זמנו במשחקים.
עוד מספרים, כי די היה לו פעם אחת לראות דבר מה, או לקרוא לימוד או מעשה, והעניין נחרט בזיכרונו העצום והמיוחד עד לסוף ימיו. חריף ביותר היה ולמד דבר מתוך דבר, והסיק מיד לקח ומסקנה, מכל נושא ונושא שעבר דרכו.
 
כשהיה הבן איש חי זיע"א כבן שמונה, התמודד מול אחותו הקטנה על החזקת נר ההבדלה. כשאביהם, רבינו אליהו זיע"א חש בכך, פנה אל בנו בכורו ואמר לו כי אם הוא רוצה להחזיק את הנר למען הנאתו – הרי אחותו קודמת - משום שהיא קטנה וקודמת לענייני הנאה, אך אם הוא מבין בעניין ההבדלה יותר מאחותו ועל כן רוצה בהחזקת הנר – הרי הוא קודם לה.
אמר הילד, כי ההבדלה נעשית מתוך דעת דווקא, כפי שנזכר בנוסח ההבדלה – "בין ישראל לעמים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה" – ואלו עניינים שבהבנה, ובהבנה בוודאי הוא עולה על אחותו הקטנה.
רבינו אליהו לא הסתפק בזאת והבטיח לבנו שאם יענה על עוד שאלה קטנה – אכן יזכה בהחזקת נר ההבדלה. רבינו אליהו ביקש לדעת ולהבין מדוע חכמינו ז"ל תיקנו את סדר ההבדלה דוקא בברכה ראשונה על היין, ברכה שנייה על הבשמים, ברכה שלישית על הנר ורק לבסוף את ברכת 'המבדיל', מדוע לא קבעו את ברכת 'המבדיל' שהיא העיקרית – מיד אחרי ברכת היין?
אחרי רגע קט של מחשבה, ענה הילד לאביו - שהוא עצמו לימד אותו שתפקיד היהודי הוא לשאוף תמיד לעלייה תמידית, ומכיון שכל מצוות ההבדלה נעשות באיברי הראש – אנו צריכים לעשותם בסדר עולה – ראשית ביין ששותים בפה, שנית בבשמים שמריחים באף, שלישית בנר שרואים בעיניים, ורק לבסוף את ברכת ההבדלה שהיא מתייחסת לדעת שנמצא במוח – הגבוה מכולם.
נדהם רבינו אליהו מתשובת בנו הקטן החכם, וזיכה אותו בזכות הגדולה של החזקת נר ההבדלה.
 
התכונות הנאצלות והסגוליות שסיגל הבן איש חי זיע”א לעצמו, עוד בילדותו, דחפו אותו כבר אז להיות ראשון בכל עניין, ועוד בינקותו כבר קפץ כיתה אחר כיתה, והשיג את חבריו הגדולים ממנו. לא היה קץ להתפעלות רבותיו ממנו, ומשנוכחו לדעת כי אינם יכולים לספק את כמיהתו לתורה, באו אל אביו והודיעוהו כי בנו הינו עילוי וכי הוא זקוק למורה מיוחד, גדול בתורה, שיוכל לקדמו בהתאם לכישרונותיו. על כן מסרוֹ אביו לידי דודו, אחי-אמו, רבי דוד מאיר יוסף ניסים סלמאן מעתוק, שלימים הקים את ישיבת "שושנים לדוד" בירושלים תובב"א, והוא הוא שהעלה אותו כמה וכמה מדרגות בתורה.
 
עוד בגיל רך וצעיר, בשובו מבית המדרש, היה נחבא הבן איש חי זיע”א בחדר הספרים של אבותיו הגדולים, על מנת לחזור על לימודו וללמוד בשקט. ברוב הימים לא היו יודעים בו שכבר חזר מבית המדרש ולא היו מביאים לו לחם לאכול, עד שמצאוהו נחבא בחדר הספרים, שם היה שוקד באוהלה של תורה, ושם לילות כימים, למלאת נפשו השוקקה לדבר ה'. וילך הלוך וגדל.
 
עוד בהיות הבן איש חי זיע”א בגיל ארבע-עשרה שנה, קרה שמבט עיניו נפל על מכתב שהגיע מחכמי ירושלים שפנו בשאלה בהלכה לאביו רבינו אליהו זיע”א. בזמן שעוד היה אביו מעיין בספרי הפוסקים להשיב להם על שאלתם, עבר הבן איש חי בסקירה אחת על פני השאלה וצדדיה, ומיד ישב וערך תשובה כהלכה, המנומקת בבקיאות רבה, מספרי גדולי הפוסקים, ראשונים ואחרונים, ושלח אותה לחכמי ירושלים. כשקיבלו את המכתב בירושלים והבחינו בשם החתום בסופו, שמחו לראות שחכמת א-לוקים בקרב הנער להבין בספרי הפוסקים ולהורות. כמה ימים אחר כך הגיעה לירושלים גם תשובת אביו. נענו והשיבוהו חכמי ירושלים שכבר בנו הקדימו בחכמה, ועליו נאמר: 'ישמח אביך ואמך ותגיל יולדתך'. ברכתם עשתה פירות ופירי פירות, וזכו הוריו הקדושים לראותו מורה הוראות בישראל.
 
בהיותו בן ארבע-עשרה, לאחר שהתבשם מספר שנים מתורתו של דודו, הצטרף הבן איש חי זיע”א אל הישיבה המהוללה "בית זלכה" לשתות בצמא מדברי ראש הישיבה – רבינו עבדאללה סומך זיע”א, שהיה מקרבו ולומד עמו בחברותא. גם שם, למרות גילו הצעיר, החל הבן איש חי לעלות בלימודיו ושקידתו, תוך שהוא מנצל ימיו ושעותיו, ולא נתן מנוח לגופו ולנפשו. אחר כך רק החל ללמוד את תורת הסוד, בליוויו של רבינו אליהו מני זיע"א, שלימים שימש כרבה של חברון תובב"א.
ומספרים כי פעם אחת ראה רבינו אליהו זיע"א, אביו של הבן איש חי, את בנו ואת רבינו אליהו מני כשהם יוצאים מחדר מסתורם ובידם הספר הקדוש "עץ חיים" של רבינו האר"י זיע"א. מיד הבין האב כי בנו, על אף צעירותו, החל כבר לעסוק בתורת הנסתר ועל כן תמה על כך בפני רבינו אליהו מני, שלא היסס ומיד ענה לו: "דע לך, כי בנך על אף גילו הצעיר, ראוי לעסוק גם בתורת הנסתר ואין לך לחשוש מכך כלל".
 
שנה אחת היה מחסור רב באתרוגים ולא היה בבגדאד כולה ביום הראשון של חג הסוכות, אלא רק אתרוג אחד כשר הראוי לברכה. אמנם גם על אתרוג זה נתעורר ספק אם בכלל יהיה ניתן לברך עליו אף ביום הראשון של החג. השאלה הוגשה לגדולי החכמים ובראשם רבינו עבדאללה סומך זיע”א וחברו חכם אליהו עובדיה זיע”א, ושניהם לא מצאו תשובה לעניין. בערב החג הפנו את השאלה לאביו של הבן איש חי זיע”א, רבינו אליהו חיים זיע”א, והוא הבטיח להם שבקומו בלילה יעיין בדבר. הבן איש חי היה אז נער צעיר בגיל 16 שנה, וכששמע את השאלה החליט מיד להיות לעזר לאביו, וכי לא יתן תנומה לעיניו עד שיברר את ההלכה, כדי שידעו ישראל מה לעשות למחרת בחג.
באותו ליל יום טוב, סיים הבן איש חי את סעודת יום טוב בחיפזון גדול שלא כמנהגו, שכן תמיד נהג להאריך על השולחן כמה שעות בשירים ותשבחות ובאמירת חידושי תורה. ותיכף עלה לחדר הספרים ששם הכין מבעוד יום אור דולק והחל בבירור השאלה.
סמוך לאשמורת הבוקר, נכנס אביו הגאון לחדרו והחל גם הוא בבירור ההלכה בעניין זה. כשעלה השחר החלו חכמי העיר ובראשם רבינו עבדאללה זיע"א, לבוא ולשאול מה מצא החכם רבי אליהו בהלכה. כשנכנסו לחדר, מצאו אותו ואת בנו שקועים בעיון אחר ההלכה, כשמאות ספרים מונחים מסביבם. כשהרגיש הבן איש חי בחכמים, אמר להם כי לפי עיונו הגיע למסקנה כי האתרוג לא כשר לברך עליו היום, והודיעם שגם אביו הסכים על כך, וכן הראה להם את כל ממצאיו בספרים, וביקש מהם שיעיינו גם הם, אולי יכריעו להיפך. אך אחרי עיונם, הוכרחו גם הם להסכים לדעתו, ובאותה השנה לא זכו כל הקהל לברך על האתרוג ביום הראשון של חג הסוכות.
 
 
נישואיו
כשהיה רבינו יוסף חיים - הבן איש חי זיע"א כבן שמונה-עשרה, נשא לאשה את רחל בת יחזקאל שלום וזכה בס"ד לבן ובת. נישואיו אלה רק חיזקו אותו בעבודת ה' ובקדושה יתירה והתנזרות מענייני העולם הזה, שכן רעייתו נעשתה לו רק לעזר. על כן, לא נרגע מהמשך התעלותו במוסר, בקדושה, בתורה, אלא רק הוסיף עליו קבלת סייגים וגדרים חדשים, ולא היה שח שיחה בטלה עם שום אדם.
 
 
פטירת מו"ר אביו זיע"א
אביו של רבינו יוסף חיים - הבן איש חי זיע”א, רבינו אליהו זיע”א, נלקח לבית עולמו בז' אלול התרי"ט, בהיותו אך בן ארבעים ושמונה שנים, עד אז הנהיג את צאן מרעיתו בקדושה יתירה, כמנהג אבותיו.
  
יום המלכתו של רבינו יוסף חיים - הבן איש חי זיע”א על העדה, היה בי"ג באלול התרי"ט - היום השביעי לפטירתו של אביו זיע”א. יום זה הוכרז ליום אבל, וכל אנשי קהילת קודש בגדאד נהרו לבית-הכנסת לשמוע את דרשת ההספד אשר נשא עליו בנו - רבינו יוסף חיים.
 
מספרים, כי באותה הדרשה, ביום השביעי לפטירת אביו של הבן איש חי זיע”א, היו דבריו נפלאים חוצבי להבות אש, המלאים זיו ומפיקים נוגה, והפליאו את קהל שומעיו שהשתאו בשמעם לראשונה את גודל חכמתו, אב בחכמה ורך בשנים. אז הבינו כולם כי לגדולות נוצר, וכבר באותו המעמד באו כל גדולי ישראל, והכתירוהו והמליכוהו עליהם לראש ולקצין, כממלא מקום אבותיו בתורה וביראת חטא, שכן היה הוא הבן הבכור, קדוש מרחם. והוא היה אז רק בן עשרים ושש שנה!
 
 
אמרו תלמידי הבן איש חי זיע"א, כמה וכמה פעמים: אם היו ישראל שומעים לנביאים בימים ההם, כמו ששומעים לרבינו בזמן הזה - לא היה נחרב בית-המקדש ולא גלינו מארצנו.
וכן מספרים בשם חכם רבי יחזקאל הלוי זיע"א אב בית-דין דבבל, שהיה רגיל לומר: "אם יאמר לי רבי יוסף חיים על ימין - שמאל ועל שמאל - ימין, לא אהרהר אחרי דבריו ואקבלם כהלכה למשה מסיני".
 
 
החל משנת תר"ך, התחיל הבן איש חי זיע"א לדרוש ברבים. מדי שבת בשבתו, בעומדו במשך כשלוש עד ארבע שעות כשהוא מעוטף בטלית, היה דורש אל מול אלפים - במשלים המתיישבים על הלב, ובלשון צח ומובן לכל. אפילו הנשים והקטנים היו משתוקקים לשמוע את דברי חכמתו, שכן היו מבינים את דבריו היטב. ורבים השיב מעוון בדבריו הנכנסים אל הלב, כי טרח להסביר לכל העם את דרשותיו. ואף כשהיה מדבר בתורת הסוד – לא קצו בדבריו, אף אלו שלא הבינו דבר זה, ויתירה מכך – אף נהנו ממתיקות לשונו.
חזרה לראש הדף
חן דיין ראה תפריט נפתח
משתמש סופר מומחה
משתמש סופר מומחה


הצטרף: 02 דצמבר 2009
מחובר: מנותק
הודעות: 3096
אפשרויות תגובה אפשרויות תגובה   ציטוט חן דיין ציטוט  שלח תגובהתגובה   קישור ישיר להודעה זו נכתב ב: 11 ספטמבר 2011 ב 01:54
בשבת אחת בעת דרשת הבן איש חי זיע"א, כהרגלו בקודש, התאספו אנשים רבים לשמוע את דרשתו, ובמיוחד היו נשים רבות אשר ישבו בעזרת הנשים. אז היתה העזרה תלויה בעמודי עץ. לפתע, מכובד קהל הנשים העצום, החלו להישמע קולות של ניפוץ עצים, ותוך דקות אחדות החלו קורסים כמה עמודי עץ תומכים, וכל העזרה בצד המערבי החלה קורסת על מאות יושביה! קולות אנשים ונשים כבשעת סכנה החלו להישמע בחלל בית-הכנסת. הבן איש חי שהיה שקוע בדרשתו, הרים את עיניו לשמע הקולות - הן של העצים והן של הקהל, והתבונן מספר שניות לכיוון מקום השבר וההתמוטטות, וראו זה פלא, כל העצים שהיו בשלב של שבירה וניפוץ, או שנטו ממקומם הראשון - נעצרו, פרגוד העזרה שנטה מטה מחוסר תמיכת העמודים והתומכים – נעצר אף הוא במקומו והכל עמד על מקומו, לעיני מאות שומעי הדרשה. רק כעבור כארבעים דקות סיים הבן איש חי את דרשתו, כאילו כלום לא התרחש.
  
 
מספרים, כי כשהיה הבן איש חי זיע"א דורש את דרשותיו הארוכות – כשלוש וכארבע שעות, היה עומד במשך כל הדרשה בעוד טליתו מונחת עליו והכנפות שעל כתפיו – לא היו נופלות מעליו אפילו פעם אחת.
ומספרים, כי בימות הקיץ היו עומדים שני אנשים משני צדדיו ומנופפים לו בשתי מניפות גדולות במשך כל הדרשה, וזכות גדולה היתה לשמש אותו בכך והיתה נערכת בין הקהל הגרלה על הזכות הגדולה הזו.
 
 
בשבת שובה, שבת זכור, שבת הגדול ושבת כלה (הסמוכה לשבועות), היתה לרבינו יוסף חיים – הבן איש חי זיע”א הזכות לבדו לדרוש. זכות זו היתה לו ירושה מאבותיו הקדושים, כפי מנהג בבל. בעת דרשה זו, כל בתי הכנסת שבעיר נסגרו, ושאר דרשני הציבור היו בטלים מדרשותיהם. לערך עשרת-אלפים אנשים ונשים, נהרו בהמוניהם והתקבצו בבית הכנסת-הגדולה. ונשמע קולו של הבן איש חי בבואו אל הקודש, לערך ארבע שעות, כקול מים רבים, על אף שבזמנו לא היו רמקולים ומה גם שהיה זה בשבת.
 
 
בכל יום פורים אחר קריאת המגילה בשחרית, היה יושב הבן איש חי זיע"א ודורש לבני ישיבתו בדקדוקים נפלאים על כל מעשה המגילה עד לכדי צחוק על המן הרשע, וכל הקהל היו מתפוצצים מצחוק. ואילו הוא, לא היתה נראית בת צחוק על שפתיו, אלא נעימות פניו הקבועה לו.
ומספרים, כי אחר שהיה יוצא ביום זה מבית הכנסת, היו ממתינים לו עניי העיר והיה משלשל לכל אחד מהם כמה מטבעות כסף בלי חשבון כלל. 
 
 
בעת הדרשות בשבתות, היו יושבים למרגלות הבן איש חי זיע"א, ילדים רבים שהוריהם הביאו אותם עמם לבית הכנסת. הצפיפות פעמים היתה רבה, אך אף ילד לא ויתר על הזכות שנפלה בחלקו לשבת במרחק נגיעה מרבו הדגול של הוריו.
ומספרים, כי על אף שהיו הילדים קטנים כל כך, ועל אף הצפיפות, אף אחד מהם לא פצה פיו במשך כל הדרשה, שהגיעה פעמים עד לארבע שעות. 
 
 
בימות החול, לאחר שהתפלל רבינו יוסף חיים – הבן איש חי זיע”א שחרית כותיקין, בעוד שהוא מעוטר ומוכתר בטלית ותפילין, פתח פיו בחכמה כחצי שעה בהלכות פסוקות. אחר כך, היה לומד עם הקהל 'עין יעקב' בהסבר נאה, ואת חידושיו מלימוד זה, הוציא לאור כספר 'בניהו' ו'בן יהוידע'. ובודאי שלא חסך מקהל עדתו אף את הלימוד הקדוש של 'חוק לישראל'.
 
 
סדר יומו היה קבוע, ובמשך חמישים שנה לא השתנה כלל עד לפטירתו. ראשית היה מתעורר כל לילה בחצות, ומיד מיהר לטהר את עצמו במקוה. אחר כך אמר ברכות השחר ומיד נפנה לקונן על חורבן בית המקדש. לאחר מכן פייט שבחים לבורא, עד הגיע זמן תפילת שחרית כמנהג הותיקין, אותה התפלל בבית הכנסת-הקטנה. לאחר התפילה, בעודו עטוף בטלית ומעוטר בתפילין, נתן שיעור במשך כשעה וחצי למאות המתפללים ב'שולחן ערוך' – 'אורח חיים' ו'יורה דעה'. לאחר מכן המשיכו ב'עין יעקב' וב'חוק לישראל', וכשסיימו - נטו כולם לביתם לסעודת פת שחרית. אחר כך היה יושב הבן איש חי כמה שעות להכין רשימותיו, תשובותיו לשאלות שהופנו אליו וכן לכתיבת ספריו. אחר כך סעד את סעודת הצהריים ולאחריה היה נח זמן מועט. אחר כך החל לקבל קהל בשאלות ובפסקי הלכות, בוררויות, שלום בית ועצות בעניינים שונים. לאחר מכן התפלל תפילת מנחה ולאחריה נתן שיעור במשך קרוב לשעה בענייני פרשת השבוע. אחר כך התפללו ערבית, ולאחריה קיים את סעודת הערב שבסיומה היה יושב להמשך כתיבת ספריו. משם פנה לומר קריאת שמע על המיטה ולנום את שנתו. וכך חוזר חלילה בכל יום.
 
כל ארבע שנים היה גומר הבן איש חי זיע”א את סדר הלימוד ב'שולחן ערוך' - 'אורח חיים' ו'יורה דעה' עם צאן מרעיתו, וקודם שהיה חוזר עליהם חלילה מחדש, היה עורך ביום הסיום - סעודה גדולה, שאותה מימן מכיסו וממונו, והיה מזמין אליה את כל חכמי העיר. ובסעודה זו נהג לומר חידושי-תורה שעוד לא שמעה אוזן מעולם.
 
מספרים, כי פעם הגיע לבבל נציג של 'אליאנס', בתקופה שכבר הבן איש חי זיע”א גילה את תרמיתם. הלה הגיע לבית המדרש של הבן איש חי, כשהוא לבוש כמו הצרפתים המשכילים: חליפה שחורה מחוייטת וכובע. רצה אותו נציג להיכנס לדבר עם הבן איש חי שיתן 'הסכמה' לבית ספרם. אך הבן איש חי סימן לו שילך. אחרי שהלה יצא, אמר הבן איש חי לתלמידיו שסבבוהו באותה העת: "אתם רואים, הס"מ (השט"ן) וכל גונדא דיליה - כל החיילים שלו - נראים כמוהו - שחורים עם מכנסיים! ואילו כל מלאכי השרת נראים כמונו - לבנים עם גלימות"!
 
 
בדרשותיו הרגילות היה רבינו יוסף חיים – הבן איש חי זיע”א חוסך את הפלפולים ומצניע אותם ליום ז' אלול, יום ההילולא של מו"ר אביו - רבינו אליהו זיע”א. אז היה דורש פלפולים בפרד"ס, ברוב עם, חכמים ונבונים.
 
 
מספרים, כי פעם נסע חכם-רבי בן-ציון קואניקא זיע"א בעל העלון התורני 'המאסף' - לבגדאד, על מנת לראות ולשמוע את הבן איש חי זיע"א, ולראות מי הוא האיש ששמעו הלך לפניו בכל העולם. בהגיעו לבגדאד, אמרו לו שהוא יוכל לשמוע בשבת הקרובה את דרשתו של הבן איש חי, בפני קהל של אלפים. באותה השבת הלך רבי בן-ציון עם כולם לשמוע את הדרשה השבועית, והנה הוא שומע את הדרשה - שרובה משלים ואגדתות ורק בנוסף גם הלכות והנהגות. רבי בן-ציון התפלא על כך מאוד, שהרי חשב שדרשתו של הבן איש חי זיע"א תהיה מלאה בפלפולי סברות.
הימים היו ימי אלול, ומנהג הבן איש חי היה לדרוש ביום השנה לפטירת מו"ר אביו שחל ב-ז' באלול. הלך רבי בן-ציון גם לשם, לשמוע את השיעור. והנה, כבר עם תחילת השיעור הוא נוכח לראות שהבן איש חי הוא אכן גאון גדול, חריף ובקיא בכל חלקי התורה, שכן השיעור שמסר הקיף את כל הש"ס, השו"ע והפוסקים, עם כל הראשונים והאחרונים, ובמהלכו היה מקשה ומתרץ, בונה וסותר, מדמה ומחלק, הכל בבהירות נפלאה ובלשון צחה וטהורה. שיעור כמו זה לא זכה לשמוע רבי בן-ציון מעולם, שכן היתה שם גדלות עצומה ונוראה, ושם יכלו לראות את בקיאותו ואת חריפותו ואת עמקנותו הנפלאה של הבן איש חי.
אחרי השיעור ניגש רבי בן-ציון אל הבן איש חי וביקש ממנו אם יואיל בטובו לשלוח לו את השיעור מדי שנה והוא ידפיס אותו בעלון 'המאסף'. הסכים הבן איש חי בשמחה ומאז היה שולח לו את שיעורו מידי שנה, והשיעור היה מודפס בקובץ 'המאסף'.
ומספרים, כי כל גדולי וגאוני הדור היו רואים את השיעור ועוברים עליו, והיו מתפלפלים ביניהם ואף עם הבן איש חי עצמו, במהלך כל אותה השנה(!) על שיעור זה - זה מקשה וזה מתרץ, זה מצדד ותומך וזה מקשה ופורך, וכך עד השיעור הבא, בשנה שאחר כך.
חזרה לראש הדף
חן דיין ראה תפריט נפתח
משתמש סופר מומחה
משתמש סופר מומחה


הצטרף: 02 דצמבר 2009
מחובר: מנותק
הודעות: 3096
אפשרויות תגובה אפשרויות תגובה   ציטוט חן דיין ציטוט  שלח תגובהתגובה   קישור ישיר להודעה זו נכתב ב: 11 ספטמבר 2011 ב 02:01
 
גדולתו של רבינו יוסף חיים – הבן איש חי זיע"א בהלכה וכוחו בבירורו בה, היתה ללא גדר, עד שגם גדולים וגאונים לא פסקו מחבבו, ולא היו סומכים על דעתם עד שהיה מסכים איתם למעשה. ובכל גדולי ישראל אלה, היה גם רבו - הגאון רבינו חכם-רבי עבדאללה סומך זיע”א, שבכל דבר הקשה בהוראה שלח להתייעץ עמו ולדעת חוות דעתו הגדולה.
 
 
מספרים, כי רבינו עבדאללה סומך זיע”א, היה בא לדרשות של תלמידו – הוא הבן איש חי זיע”א, וממנהגו זה, היו לומדים הרבה אנשים לבוא לדרשה זו, והיו ממלאים את בית-הכנסת מפה לפה. כשהיה נכנס הבן איש חי לבית-הכנסת, היו קמים הקהל לכבודו קצת ומיד היו יושבים. ראה כך רבינו עבדאללה ואמר בלבו שאין זה כבוד התורה שכך עושים. על כן, החליט להתחיל ולבוא מוקדם לדרשה, קודם הבן איש חי, ואז כשהיה מבחין בבן איש חי נכנס לבית-הכנסת – היה רבינו עבדאללה קם לפניו במלא קומתו עד שהיה הבן איש חי מתיישב במקומו. ראו הקהל שכך מעשהו של הרב הגדול, עשו כן גם הם, ולא היו יושבים, עד שהיה הבן איש חי יושב במקומו. התבייש הבן איש חי ברוב ענוותנותו ופנה אל מורו ורבו בבקשה שלא יקום לכבודו. ענה לו רבינו עבדאללה כי צר לו כי כבר זקן הוא, אך אם היה לו הכוח – היה אף מרכיב את הבן איש חי על כתפיו!!!  
 
 
 
הגאון הגדול הישיש מהרש"א אלפנדרי זיע”א היה מתהלל ומתפאר בפני תלמידי חכמים מבאי ביתו, שהוא היה מתכתב בהלכה עם הגאון רבי יוסף חיים מבבל.
 
 
שניים מתלמידי הבן איש חי זיע"א – חכם רבי צדקה חוצין זיע"א וחכם רבי יחזקאל עזרא רחמים זיע"א, עלו לארץ הקודש, והלכו אצל חכם רבי יעקב שאול אלישר זיע"א. פנה אליהם היש"א ברכה ואמר כי מתפלא עליהם וכי מדוע באו אליו? ענו לו השניים כי באו על מנת לראות פני כבודו. המשיך והתפלא עליהם הרב: "יש לכם רבי יוסף חיים בבבל ובאתם אצלי? באמת שאין כמוהו בכל העולם"!
 
 
מספרים, כי מלבד שלא ביקש הבן איש חי זיע”א מאף רב מרבני דורו 'הסכמה' לאחד מספריו הרבים שהוציא לאור, גם הוא עצמו היה סרבן בזה ולא נתן לאחרים 'הסכמה' על ספרם. לא חלילה בשביל זלזולו במחברי הספרים באותו הזמן, שהרי אפילו על ספר 'זבחי צדק' למורו ורבו - הוא רבינו עבדאללה סומך זיע"א - לא רצה לכתוב הסכמה. אלא הטעם הוא - כי סבו, רבינו משה חיים זיע"א כתב הסכמה בשנת תקצ"ז לספר 'פאת-השלחן' להר"י משקלאו זיע"א, תלמיד הגר"א זיע"א, ובאותה שנה נפטר רבינו משה חיים ולא זכה לראות הספר. וכן קרה אף לאביו, רבינו אליהו זיע"א, שכתב הסכמה בשנת תרי"ט על ספר 'קול ששון' להרב המקובל רבינו ששון מרדכי זיע"א ובאותה השנה נפטר ולא זכה לראות הספר. אשר על כן, היה לבו של הבן איש חי מהסס לתת שום הסכמה.
 
 
עלייתו ארצה
בשנת התרכ"ט, עשר שנים בלבד אחר פטירת אביו, והוא בן שלושים ושש, עלה רבינו יוסף חיים – הבן איש חי זיע"א לארץ ישראל לזמן מה. דרך המדבר הלך, באורחות לא סלולות. קודם נסיעה זו הצטלם לראשונה וככל הנראה גם פעם אחרונה, ומתקופה זו הן תמונותיו המצויות בידינו.
כשהגיע לארץ, ראשית עלה לירושלים עיר הקודש שם נועד עם חכמי ישיבת בית-אל. לאחר מכן המשיך לחברון להשתטח על קברי האבות ולפגוש את ידיד נפשו רבינו אליהו מני. בהמשך אף נסע צפונה להשתטח על קברות הצדיקים, בהם קבר בניהו בן יהוידע, וביום ל"ג לעומר אף הגיע למירון.
 
את הדרך אל ארץ הקודש, עשה הבן איש חי זיע”א עם שיירת גמלים מכובדת, כשבראש השיירה היה מוסלמי שידע היטב את הדרך. שיירת הגמלים עשתה את דרכה בדרך לא דרך, בלב מדבר שומם וצחיח. בהגיע ערב שבת, עצר הבן איש חי את גמלו, והחל פורק את מטענו ממנו, כמתכונן לשבות במקום, וכך עשו גם מלוויו. ראש השיירה הסתכל כנדהם על מעשה הבן איש חי ומלוויו, והחל טוען כנגדם שזו סכנה של ממש לעצור במקום זה - המסוכן ומוכן לפורענות וכי זה הוא קן לשודדים ורוצחים בדואים. אך וודאי שדבריו נפלו על אוזניהם האטומות של הבן איש חי ומלוויו, שלא חשבו על אפשרות המשכת השיירה תוך חילול קדושת השבת. ראה ראש השיירה כי כך רוחו של הרב, ועל כן נכנע לדבריו והקים אף הוא וחבריו את אוהליהם במרחק של כמה מאות מטרים, כשהם אחוזים פחד.
קולות תפילות השבת מילאו את החלל השומם של המדבר. גם הקידוש של הבן איש חי והזמירות שבאו בתוך הסעודה מילאו את המדבר באווירה קדושה של שבת. לאחר ששכבו חברי השיירה היהודים לישון, הבחינו חברי השיירה המוסלמים, שהסתתרו מחוץ לאוהלם, בקבוצת שודדים-מרצחים העושים את צעדיהם חרש אל אוהלם של היהודים. חברי השיירה כבר היו בטוחים כי הנה זה סופם המר של חבריהם היהודים לשיירה. באותה העת ישב הבן איש חי ולמד את לימוד ליל השבת הקבוע לו, לאור נר דולק, באוהל שהפך לאוהלה של תורה. כשהציצו השודדים אל תוך האוהל וראו את מאור פניו המיוחד של הבן איש חי בעת שיושב ועוסק בתורה בדבקות, אחז אותם פחד גדול ומיהרו לנוס כל עוד נפשם בם, וכל זאת לעיניהם המשתאות של חברי השיירה המוסלמים.
מספרים, כי היה זה קידוש ה' של ממש, עת רץ ראש השיירה אל אוהלו של הבן איש חי ונפל למרגלותיו ונישק שולי גלימתו.
 
 
בדרכו לארץ הקודש, עבר הבן איש חי זיע”א, גם בארם צובא. משם נתלוו אליו מאציליה וגדוליה ללוותו ירושלימה. והנה סיפרו הם אחר כך, כי במשך כל היום, אף בזמנים בהם היה יושב הבן איש חי במרכבתו על הגמל, היה גורס בעל פה ללא הפסק, כדרך חסידים ואנשי מעשה שלומדים תמיד לימודם על-פה - למען יוכלו לעסוק בו בכל עת. ולא די בזה, כי גם בחצות לילה ממש, כך סיפרו, היה הבן איש חי ניעור ואומר 'תיקון חצות' ולומד עד אור הבוקר, כאילו היה עוד בביתו, ולא בתוך מסע ארוך ומפרך.
 
 
 למה נקרא 'בן איש חי'?
כשבא הבן איש חי זיע"א לבקר בארץ, הסתובב בכל מקום, ובין היתר הלך לקבר בניהו בן יהוידע, הסמוך לעיר צפת תובב"א. בעמדו שם, הרגיש כי הוא מקבל רוח מיוחדת ושנתווספו לו רזי דרזין, תלי תלים, גדולי גדולים, קודש הלולים, ונעשה כמעין המתגבר, על כן קרא לרוב ספריו בשמות כשמות 'בניהו', 'בן יהוידע', 'בן איש חי', 'בן איש חיל', 'רב פעלים', 'מקבצאל', על פי הכתוב: 'וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חַי (חַיִל) רַב פְּעָלִים מִקַּבְצְאֵל' (שמואל ב' כ"ג).
חזרה לראש הדף
חן דיין ראה תפריט נפתח
משתמש סופר מומחה
משתמש סופר מומחה


הצטרף: 02 דצמבר 2009
מחובר: מנותק
הודעות: 3096
אפשרויות תגובה אפשרויות תגובה   ציטוט חן דיין ציטוט  שלח תגובהתגובה   קישור ישיר להודעה זו נכתב ב: 11 ספטמבר 2011 ב 02:08
 
 
'ואמרתם כה לחי'
בין הביקורים שעשה הבן איש חי זיע"א בארץ, הלך אצל קבר רשב"י במירון, ושמע ששרים שם את השיר 'בר יוחאי נמשחת אשריך' של חכם רבי שמעון לביא זיע"א. מלוויו ראוהו מתעכב ועומד שם מהורהר מאוד. אחרי זמן התעורר משרעפיו והתחיל לשיר כבבכורה עולמית את שירו שחיבר זה עתה - 'ואמרתם כה לחי'. הוא חיברו לפי אל"ף בי"ת ולא לפי אותיות שמו, כי לא רצה לפרסם עצמו. שיר זה התפרסם בתוך כל קהילות ישראל באשר הם, ונפוץ בכל העולם כולו, עד לכדי שיש רבים החושבים מרוב פרסומו כי מקורו מעתיק עתיקין, ולא יודעים שהבן איש חי הוא שחיברו.
ומספרים, כי בביתו של חכם רבי מרדכי אליהו שליט"א, יש ספר 'אדרא רבא' ו'אדרא זוטא' שבסופו הדפיסו את השיר 'ואמרתם כה לחי' וכתוב שם שחיברו 'מרן הרי"ח הטוב נר"ו' (נטריה רחמניה ופרקיה – כך היו כותבים בעבר במקום 'שליט"א'), היינו שכבר בחייו התפרסם והודפס לכל ישראל. והנה היום כבר ידוע ומפורסם כי למי שיש נשמה שכוללת את כל כללות ישראל - זוכה הוא ששיריו ופיוטיו מתפרסמים בקרב כל ישראל.
 
 הנהגתו בקדושה
הנהגה שבקדושה הייתה עניין מאוד נחשב אצל רבינו יוסף חיים – הבן איש חי זיע"א, וכך גם הנהיג את צאן מרעיתו במשך חמישים שנות מלכותו, תוך שהוא מראה להם שלכל יהודי באשר הוא, כמה פשוט שיהא – יש בו את הכוח לעלות מעלה מעלה במעלות הקדושה והטהרה. והיה מראה להם שכל הנהגה אפשר לקבל באהבה ולהדר בה, גם אם במחשבה ראשונה נשמע שהיא לא ברת ביצוע.
והוא עצמו – הנהגתו שלו – גבוה מעל גבוה!
 בימי בחורותו, התענה שש שנים כסברת ספר הקנה כידוע ומפורסם, "שש שנים יעבוד, ובשביעית יצא לחופשי" – מהיצר הרע. ואחר כל התעניות היה מסגף עצמו בסיגופים גדולים עד שאפילו לא היה אוכל את האבטיחים האדומים שאז נחשבו למאכל הקריר לימי הקיץ החמים בבגדאד שהחום שם היה כבד עד מאוד. והיה ממתין עד יום ראש-השנה ורק אז מברך על האבטיחים שהחיינו.
 
 
את גודל ענוותנותו של הבן איש חי זיע"א אין הפה יכול לספר כלל. ועל מעט מאוד ננסה לעמוד. כי הנה עם כל הכבוד שרחשו לו ללא סייג, גדולים וקטנים - לא גבה לבו ולא רמו עיניו, ובמקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו. כבוד ויקר גדול היה הבן איש חי חולק לתלמידי החכמים שבאו אתו במגע. כשהיה רואה תלמיד-חכם נכנס אצלו, היה שמח לקראתו כמוצא שלל רב, והיה הולך לקראתו ומקבלו בסבר פנים יפות, ומושיבו אצלו ושומע כל דבריו ובקשותיו. וכשגומר ורוצה לילך לו, היה הולך עמו ומלווהו עד שער החצר. וכן כשהיה רואה הלמדנים הצעירים, מפרחי כהונה, שיודעם ומכירם שנפשם אוותה בתורת ה', היה מראה להם פנים צהובות ונוהג לקום מלפניהם בהדרת כבוד. ואף לאלו שלא היו נמנים על תלמידי החכמים אלא היו תלמידים פשוטים, היה נוהג בהם כך ואף בימין צדקו עודדם וקירבם, וכאב את בן ירצה פעלם בהדרכה ועצה טובה.
ושמענו מפי קדשו של חכם רבי נעים בן אליהו שליט"א שאם נשאל את עצמנו האם ידע הבן איש חי זיע”א על גדולתו? התשובה היא חד משמעית – שהוא לא ידע מזה כלל וכלל! כי כל כך היה עצום בבקיאותו בתורה, וגם בחסידותו ופרישותו ובמידותיו המיוחדות, שגם במידת הענוה היה כל כך מצויין, עד שלא ידע ממעלתו כלל ועיקר והחשיב עצמו ככלום.
גם על ספריו לא היה כותב שום גינוני כבוד כמו שנוהגים לכתוב כיום, ומעולם לא כתב בסמוך לשמו שום כינוי של רבנות או כבוד, אלא להיפך, תמיד היה כותב בלשון הכנעה ופשיטות שהוא צעיר ואדם פשוט כאחד מהקהל, ואף היה אומר שאם היה רם ונישא מהקהל ולא אחד מהם – אי אפשר שדבריו היו נשמעים לציבור.
כמה פעמים היו פונים לתלמידו ומשמשו חכם רבי בן ציון מרדכי חזן זיע"א כמה וכמה רבנים ומחברים שבחו"ל להודיעם תולדותיו, חיבוריו ושבחיו, והבן איש חי זיע”א לא היה נותן לו רשות בשום אופן.
בכמה וכמה ספריו מופיעים סיפורי חסידים בהם מספר על "חסיד אחד", ובכל פעם מובא ממעשיו העצומים בחסידות וכיצד היה מתנהג, וגילה לנו חכם רבי בן ציון חזן זיע"א שבכל מקום שכתב הבן איש חי כך – היה מתכוון אליו עצמו, אך היה כותב כך כדי להסתיר עצמו בכינוי זה.
 
פעם אחת בערב שבת, הגיע פועל ניקיון לנקות את הזבל בחצר ביתם של הורי הבן איש חי זיע"א. אמו הרבנית, שהיתה ידועה כמכניסת אורחים גדולה, מיהרה להציע לפועל הניקיון כוס שתיה קרה וצלחת חמה מלאה מתבשיל החמין שהכינה לכבוד שבת-קודש. פועל הניקיון אמר תודה, אך סירב בנימוס להצעתה של הרבנית. דחקה בו הרבנית שאל נא יתבייש. אך הוא בשלו, מסרב. שאלה אותו הרבנית כי שמא הוא חושש לכשרות המאכל - שמא אינו ברמה טובה - והלא זהו ביתו של הרב הראשי! משראה פועל הניקיון שלא יוכל עוד להתחמק, אמר לרבנית כי נזהר הוא שלא להנות משל אחרים.
באותה עת ישב הבן איש חי בחדרו, וקשוב היה למה שהתרחש בחצר, אך כששמע את תשובתו של פועל הניקיון הפשוט, התרגש למשמע דבריו, והעריצו - שעל אף פשיטותו, אוחז הוא במדרגה כזו. ומאחר שידע על עצמו, שאז עוד לא הגיע למדרגה זו – היה יושב ובוכה בדמעות, כל אותה העת.
 
 
הבן איש חי זיע"א היה מקפיד מאוד לעשות כל מעשה שעשה, מתוך כוונה מלאה. הוא היה מספר תמיד לקהל שומעיו כי המצוות שנעשות על ידיהם, כמעט ואינם שוות – אם הם נעשות ללא כוונת הלב כהקדמה. על כן, היה מזהיר תמיד את הקהל לומר לפני כל תפילה, מצוה ומעשה טוב - 'לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה וכו' הריני בא לקיים... כדי לעשות נחת רוח ליוצרי ולעשות רצון בוראי'. על פי תקנת האר"י זיע"א, כי אמירה זו מעלה את המצווה גבוה יותר. כמו כן היה חוזר ומזהיר שיש לעשות את המצוות מתוך שמחה – וגם זה מעלה את המצווה למקום גבוה יותר.
ומספרים, כי ברבות הימים, חיבר הבן איש חי את הספר 'לשון חכמים', בו קיבץ 'לשם ייחודים' רבים שיש לאמרם קודם עשיית מצוות שונות, ועוד הביא שם תיקונים הנצרכים לאנשים שונים על פי מקרי הזמן, כפי מה שהצטבר באמתחתו, על פי בקשות צאן מרעיתו במשך השנים.  
 
אהבת ישראל של הבן איש חי זיע"א היתה במידה גדושה עד מאד, והיה מליץ טוב בעד כל עם ישראל – אף בעד אלו שאינם נמנים על שומרי המצוות והיה מלמד עליהם זכות ומעורר עליהם רחמי שמים. ויתרה מכך – היה נוזף במי שהיה מלמד חובה על ישראל באשר הם, והיה מזהיר תמיד כי אם לא בזכות התשובה – אז בזכות האחדות – תבוא הגאולה.
ומספרים, כי היה דואג תדיר לאנשי ארץ ישראל ושאר ארצות החיים ולמוסדותיהם, והיה מכבד ומיטיב להשלוחי דרבנן. וכן בזמן שהיה מגיע לו מכתב ממנהיגי הקהילות שעומדים באיזה מצור ומצוק חלילה, היה עושה הרעשות ומקבץ נדבות ושולח להם בהקדם האפשרי.
 
 
כאשר התעסקו בניו ותלמידיו של הבן איש חי זיע"א בעריכת כתבי ידו, מצאו במקום מסויים שבסופי השורות של כתב היד חסרים כמה מילים. החליט בן אחיו, חכם רבי אברהם בן ניסים, לברר את העניין, ומצא ספר שהיה לומד בו הבן איש חי ושעל עובי הספר מצידו היו כתובים כמה מילים בכתב ידו, אך שאין כל קשר ביניהם. לקח רבי אברהם את הדפים עם השורות החסרות והצמידם לעובי הספר מצידו, וגילה להפתעתו הרבה כי אלו המילים החסרות להשלמת סוף השורות. עד כדי כך היתה מהירות כתיבתו של הבן איש חי, עד כי נראה שפעם מתוך מהירות הכתיבה נשמטה ידו מעל הניר, ומכיון שהיה מרוכז בלימוד לא שם לבו לכך שנגמר רוחב הדף, והמשיך לכתוב את סופי השורות על הספר שהיה מונח תחת הניר.
ומספרים, שמתוך מהירות הכתיבה, לא היו מספיקים הדפים שכתב בדיו להתייבש, ונאלץ היה לסדרם זה לצד זה עד שיתייבשו, תוך שהוא ממשיך כבר בכתיבת דפים חדשים.
חזרה לראש הדף
חן דיין ראה תפריט נפתח
משתמש סופר מומחה
משתמש סופר מומחה


הצטרף: 02 דצמבר 2009
מחובר: מנותק
הודעות: 3096
אפשרויות תגובה אפשרויות תגובה   ציטוט חן דיין ציטוט  שלח תגובהתגובה   קישור ישיר להודעה זו נכתב ב: 11 ספטמבר 2011 ב 02:13
 
 
כי פעם אחת שאלו את הבן איש חי זיע"א אודות אדם שהגיע לקהילה, ושעושה הוא רושם של אדם שהוא משכמו ומעלה, שכן במשך יומו הוא לומד תורה בלי הרף, וכל דיבורו אינו אלא בדברי תורה, והוא מדבר תמיד רק בדברי מוסר, אך עם זאת לא יודעים מה טיבו האם כוונתו לשם קדושה וטהרה או לא? אמר להם: "אל תתפעלו ממעשיו של האדם על פי התרשמות חיצונית בלבד, אלא תבדקו אחריו באכילתו - איך הוא מתנהג בשעת אכילה, אם הוא אוכל בצניעות ובדרך ארץ, וניכרת בו יראת שמים גם בשעת אכילתו – אז זה יהיה לכם סימן מובהק שכוונתו לשם שמים ותוכלו לשמוע לו, אבל אם הוא אוכל כמו בהמה – תדעו שהוא גם כן כמו בהמה".
 
 
 
בחצר ביתו של הבן איש חי זיע"א היתה באר מים חיים שהיתה מיוחדת בשבילו, על מנת שיוכל לטבול בה בכל עת. ובאמת מרבה היה לטבול בה כדי להזדכך ולשמור על טהרתו וקדושתו.
הקפיד על מנת לשמור על קדושתו, שגם כל המשרתות שבביתו היו כולם בתולות שלא הגיעו לפרקן, או זקנות שכבר פסקה זוהמתן, וכל זה כדי שכשיגישו לו המאכלים - יוכל לאכול בטהרה. ומקפיד היה להורות שכל הנשים שבביתו – לא ילכו בקבקבי עץ על מנת שלא יפריעו לו ולא יעלו בו הרהורים.
  
 
קרה פעם אחת שהבן איש חי זיע"א נאסר בבור הכלא, על לא עוול בכפיו, ואז ביושבו שם - זכה לחבר ספר חידושים. מאלו שמייחסים את הספר 'תורה לשמה' אליו, סוברים שאז חיבר ספר זה, ויש סוברים שאז חיבר דווקא את הספר 'מלאך הברית'. הבן איש חי נתפלא מאוד על שאסרוהו על לא עוול בכפיו, אך לאחר שהשתחרר וגילו כי לא היתה סיבה לכליאתו, נגלה לו בחלומו - שנצרך היה להגיע דווקא לאותו בור כליאה וללמוד דווקא שם בתורת הסוד ולברר שם ניצוצי קדושה מאבני אותו המקום, כי רק הוא יכול היה לבררם. ואת סיפור זה הביא בספרו 'עוד יוסף חי' שם הוא מספר זאת על 'חסיד אחד'.
 
 
מספרים, כי הבן איש חי היה חוזר ומזהיר את קהל שומעיו, בדרך כלל בדרשות השבת שקודם פורים, כי עליהם להניח לזקנם ופאותיהם לגדול, לעומת שיער ראשם שאותו דווקא עליהם לגלח, וכי אלו הם סימן יהדות מוצהר. והיה מביא מעשיות נפלאות ומשלים מתוקים רבים כדי לתת תוקף לדבריו. ומי שהיה מקשה כנגדו על עניין סימן ההתבדלות אל מול הגויים, היה אומר לו הבן איש חי שמי שאינו מניח פאותיו וזקנו לגדול – אין זה עניין רק בעולם הזה, אלא פוגם הוא בנפשו גם בעולם הבא.
 
מלווה מלכה עם אליהו הנביא
בכל מוצאי שבת-קודש, היה הבן איש חי זיע"א מתבודד שעה קלה בעליית הגג כמקביל פני רבו. אז היה מתגלה אליו אליהו הנביא זכור לטוב ומבקר אצלו. וכך, בכל מוצאי שבת היה הבן איש חי מבקש ממשרתו להגיש לו שתי כוסות יין. ובכל פעם כשהיה המשרת מניח את המגש עם הכוסות על השולחן, היתה אוחזת אותו רעדה בכל גופו - מרגליו ועד ראשו, משום שהיה רואה שהכוס השנייה מורמת על ידי יד נעלמת. שם בעליית הגג היו מסתודדים שני הקדושים, ומברכים על רביעית כוס יין. אחר כל זאת היה יורד הבן איש חי מעליית הגג כשפניו קורנות.
חזרה לראש הדף
חן דיין ראה תפריט נפתח
משתמש סופר מומחה
משתמש סופר מומחה


הצטרף: 02 דצמבר 2009
מחובר: מנותק
הודעות: 3096
אפשרויות תגובה אפשרויות תגובה   ציטוט חן דיין ציטוט  שלח תגובהתגובה   קישור ישיר להודעה זו נכתב ב: 11 ספטמבר 2011 ב 02:21
 
 
הסתלקותו
כמה ימים קודם פטירת רבינו יוסף חיים זיע"א, רצה ללכת להשתטח על מצבת אדוננו יחזקאל הנביא זיע"א, כדרכו בקודש. ובס"ד זכה לכך בימיו האחרונים, ואחר כך נפטר מעולם הזה ויעל אל על, ביום י"ג באלול התרס"ט. על כסא תורתו ישב מעת י"ג אלול התרי"ט, סך הכל חמישים שנה תמימות, מיום ליום, זיע"א.
אחר שהביאוהו לבבל, כל יושבי העיר - אנשים נשים וטף, לאלפים ולרבבות, מגדול ועד קטון - הלכו בשעת לילה מאוחרת לקבלו ולחלוק לו כבוד אחרון. ובכל יום משבעת ימי האבלות, סגרו חנויותיהם ובטלו מלאכותיהם ונתקבצו בבית הכנסת-הגדולה ושמה הספידוהו וקיננו עליו, הוי אדון והוי הודו.
 
 
מספרים, כי בליל י"ג אלול התרס"ט, אחר חצות הלילה, היה חכם רבי אברהם עדס זיע"א עוסק בתורה כדרכו בקודש, בביתו בירושלים. לפתע נתנמנם, והנה רואה הוא בחלומו כי חכם רבי אברהם לניאדו זיע"א, הולך כשהוא לבוש בגדי לבן. שאל אותו רבי אברהם עדס: "להיכן הולך"? ויענהו: "דע לך כי נפטר הרה"ג רבי יוסף חיים בעיר תהילה בבל, ואני הולך להביאו לירושלים". וייקץ מתנומתו. ויישן ויחלום שנית, והנה באה מטתו של רבינו יוסף חיים זיע"א, וקהל גדול עומדים על רגליהם, ויעמדו כמה רבנים מגדולי ירושלים ויספידוהו מספד גדול וכבד מאוד. ויתעורר שנית והנה חלום. אז, עוד לא היתה שום ידיעה מעניין זה בירושלים.
ומספרים, כי באותו הלילה, חלמו יחדיו חלום כמעין זה גם חכם-רבי בן ציון מרדכי חזן זיע"א וחכם-רבי יהושע שרהבני זיע"א, שדרו אף הם בירושלים. וחלמו כי רואים הם את מיטתו של הבן איש חי, מובלת בשמים מעיראק לירושלים, וכי נקבר בהר הזיתים. משקמו בבוקר, נבהלו מהאפשרות שהצדיק נפטר, וכל אחד שתק כדי לא לבשר בשורה לחבריו. לאחר תפילת שחרית נפגשו שלושתם, וכל אחד הסתיר ידיעתו מחברו. לפתע ניגש חכם נוסף לרבי יהושע שרהבני ושאל אותו: "כלום יש איזו ידיעה מרבינו וחולשתו"? שתק רבי יהושע והביט לעבר שני חבריו, ומבטם נפל אחד על השני והראו צער. החכם הנוסף שאל: "מה? נפטר?" ומששתקו, ספק כפיו ואמר: "וי"! ואז התפרצו שלושת החכמים בבכי חרישי ומחו דמעתם על הצדיק.
רק כעבור כמה שעות הגיע המברק מבבל לירושלים, בו מודיעים כי: "הגאון רבי יוסף חיים עלה בסערה השמיימה בליל אמש". ויהי כשמוע רבי אברהם עדס תוכן דברי המברק, סיפר להם מה שראה בחלום בחזיון לילה ואף את סדר הלוויה. ויעשו כדבריו, ויעמידו את אותם הרבנים הגדולים מיקירי ירושלים ויעשו עליו מספד גדול וכבד מאוד, כפי שהיה בחלום ממש.
 
סוד ציונו בהר הזיתים
מספרים, כי בליל פטירת הבן איש חי זיע"א, נשמעה דפיקה על דלת ביתו של תלמידו חכם-רבי בן-ציון מרדכי חזן זיע"א שהיה דר בירושלים באותם ימים. בפתח עמד אחד מחופרי הקברים של החברא-קדישא לעדת הבבלים, וביקש מרבי בן-ציון שישלם לו סך 400 פרוטות עבור קבורת הצדיק רבי יוסף חיים מבגדאד. השמועה על הפטירה עדיין לא הגיעה לירושלים מחוסר קשר עם בגדאד ועל כן התבלבל רבי בן ציון לשמע הידיעה המעציבה הנוראה. לשאלת רבי בן-ציון מי שלח אותו אליו, נענה כי בני משפחתו של הבן איש חי, אמרו לו בסיום הלוויה שיגש לרבי בן ציון חזן תלמידו, והוא ישלם את הסכום המלא. חופר הקברים עמד בתוקף לקבל את הכסף, כי טען "במו ידי קברתיו". רק לאחר שחופר הקברים ציין במדויק היכן קבר אותו והסכים לקחת את רבי בן ציון להר הזיתים, ולהצביע על המקום המדוייק, מסר בידו רבי בן-ציון את מלוא הסכום.
ומספרים, כי אחר שנודע דבר פטירתו של הבן איש חי, פנה רבי בן-ציון לחברא-קדישא של עדת הבבלים, על מנת לברר על אותו קברן, והנה נודע לו כי אותו קברן נפטר בדיוק.
ומספרים, כי בכל שנה ושנה היה עולה רבי בן-ציון למקום ציוּן זה בהר-הזיתים, בליווי עשרה אנשים, ואומר שם קדיש לעילוי נשמת הבן איש חי.
לימים הקימו שם מצבה ועליה כתוב את תמצית סיפור זה.
 
שורש יוסף הצדיק
 
לאחר פטירת הבן איש חי זיע"א, היתה תמיהה גדולה אצל הקהל בדבר עניין פטירתו חוץ לביתו. על כן הוכרח חכם רבי שמעון אגאסי זיע"א לגלות זה בפרהסיה באמצע דרשתו והספדו, ביום הראשון מימי השבעה. וכך אמר - שנגלה לו, כי הבן איש חי הוא שורש מיוסף הצדיק זיע"א, ובהכרח צריך להיות הפטירה במקום אחד והקבורה במקום אחד, דוגמת יוסף הצדיק זיע"א, שהעלו עצמותיו.
ומספרים, כי בהספד זה אמר רבי שמעון כי מי שהגיע ללוויית הבן איש חי – הרי הוא מזומן לחיי העולם הבא. ואף מי שרצה לבוא ללווייה, אך לא ידע על קיומה בלילה ולכן לא בא – אף הוא מזומן לחיי העולם הבא.
  
השכינה היתה מדברת מגרונו
מספרים על רבינו יעקב זיע"א, בנו יחידו של הבן איש חי זיע"א, שנתבקש לדרוש במקום אביו בשבת שאחר הפטירה. עמד רבינו יעקב על בימת בית המדרש כאביו, והחל לדבר. אט אט החלו להישמע קולות מכל כיווני בית המדרש - "לא שומעים!", "נא להגביר את הקול"! לאחר כמה פעמים, משניסה לדבר בקול ולא הועיל, עמד רבינו יעקב, פנה אל הציבור ואמר: "אין אני כאבי, זכר צדיק לברכה, שאת קולי לא שומעים - כי אני בן אדם רגיל, ואילו אבי - שכינה היתה מדברת מתוך גרונו, ולכן גם אלו העומדים בחוץ, רחוק מהבימה - שמעו קולו כאילו מדבר באזנם".
 
חלום הגר"ע יוסף
 
מספרים, כשמועה בפי רבים, כי חכם רבי עובדיה יוסף שליט"א, חלם שהבן איש חי זיע"א נתגלה לו בחלומו ואמר לו שהוא עושה בשמים מהפיכה מבורכת בעניין הליכותיו כדרך מרן הבית יוסף דווקא..
אך האמת היא שהסיפור אינו מדוייק, וכך מספר חכם רבי עובדיה שליט"א עצמו, בהקדמתו לספרו 'טהרת הבית' חלק ב': "אזכרה ימים מקדם, עם לבבי אשיחה ועלה במחשבה לפני למעט בהופעותיי ברבים כדי להתמסר יותר בעריכת כל חיבורי אשר עמי בכתובים, כי מתי אעשה גם אנכי לביתי ואם אין אני לי מי לי, ורעיוני על משכבי סליקו.
והנה בחלומי בלילה ההוא, ראיתי את הגאון רבי יוסף חיים זצ"ל מבבל, אשר בא לבקר בביתי, ופניו מאירות כזוהר החמה, נכנס לחדר הספריה, והתישב ליד השולחן, ראה לפניו אחד מחיבורי, כמדומני שו"ת יביע אומר, והתחיל לעיין בו אחת הנה ואחת הנה, וכשסיים, אמר, טוב מאד. ושאל אותי, האם אני ממשיך להופיע ולדרוש ברבים דברי תורה ומוסר, כאשר היתה באמנה איתי? עניתי ואמרתי, כי עדיין אני ממשיך גם בימים אלה להופיע ברבים בשיעורי תורה ובדרשות כאשר חנני ה', ובדרך כלל אני מופיע ביחד עם עמיתי הרב הגדול רבי יהודה צדקה שליט"א [מו"ר ראש ישיבת פורת-יוסף, בן לאחייניתו של הבן איש חי, וסיפר בהתרגשות גדולה כמה פעמים - כי זכה שלוש פעמים לראות את הבן איש חי בהקיץ, ושהיתה לו מזה שמחה רבה].
אך התאוננתי לפניו שדבר זה מפריע לי בהמשך הכנת עריכת חיבורי להוציאם לאור, 'שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי'. 'ענה דודי ואמר לי', בסבר פנים יפות: 'טוב אשר תאחוז בזה, וגם מזה אל תנח ידיך, כי יש נחת רוח מאוד לפני השי"ת בזיכוי הרבים כששומעים דברי תורה ומוסר וחוזרים בתשובה. וכל אחד שחוזר בתשובה הוא עולם מלא'. ואיקץ והנה חלום".
אין בסיפור זה שום איזכור לגבי דרך ההלכה - אם בדרך מרן הבית יוסף ואם בדרך הבן איש חי, זכותם תעמוד לכולנו.
חזרה לראש הדף
חן דיין ראה תפריט נפתח
משתמש סופר מומחה
משתמש סופר מומחה


הצטרף: 02 דצמבר 2009
מחובר: מנותק
הודעות: 3096
אפשרויות תגובה אפשרויות תגובה   ציטוט חן דיין ציטוט  שלח תגובהתגובה   קישור ישיר להודעה זו נכתב ב: 11 ספטמבר 2011 ב 02:24
 
 
הילולת רבינו יוסף חיים: י"ג באלול
 
עוד הבן איש חי!
 
אולם הגאון רבינו יוסף חיים לא מת!
ספריו הקדושים והחביבים המלאים זיו ומפיקים נוגה, יתנו עידיהן ויצדקו, כי אמרו חז"ל (ברכות יח:): "בן איש חי", אטו כולי עלמא בני מתי נינהו?
אלא 'בן איש חי' – שאפילו במיתתו קרוי 'חי'.
אף ספרו בהלכה ואגדה 'עוד יוסף חי' מעיד כי עוד רבינו יוסף חיים חי בקרבנו, וזכרו לא ימוש מתוכינו.
נלכה נא באורחותיו ללמוד וללמד לשמור ולעשות.
זכותו תגן עלינו לעד. ותהיה נפשו צרורה בצרור החיים.
 
חזרה לראש הדף
בת המלך !!! ראה תפריט נפתח
משתמש סופר מומחה
משתמש סופר מומחה


הצטרף: 27 ינואר 2005
מיקום: הר של זהב
מחובר: מנותק
הודעות: 3695
אפשרויות תגובה אפשרויות תגובה   ציטוט בת המלך !!! ציטוט  שלח תגובהתגובה   קישור ישיר להודעה זו נכתב ב: 13 ספטמבר 2011 ב 17:59
 
 
נכון כל הציורים מזעזעים...?
לא מתחילים להתקרב לתמונה המקורית...
 
"ואתה עושה נפלאות גדולות לבדך
וברחמיך העצומים אתה יכול להושיעני
בכל הישועות יחד
בדרכיך הנפלאים"
חזרה לראש הדף
 שלח תגובה שלח תגובה

קפוץ פורום הרשאות לפורום ראה תפריט נפתח

Bulletin Board Software by Web Wiz Forums® version 9.69
Copyright ©2001-2010 Web Wiz

כל הזכויות שמורות לברסלב ישראל 2010 - 2003 ©
אודות ברסלב רדיו ברסלב פורום ברסלב חנות ברסלב צור קשר תרומות
breslev.co.il - אתר עם נשמה
ברסלב | רבי נתן מברסלב | חכמת רבי נחמן | אומן ראש השנה | התיקון הכללי
יהדות | השקפה יהודית | עם ישראל | מוסיקה יהודית | תקופות השנה
חברה | התבוננות והשקפה | יומן אישי | נקודה למחשבה | סיפורים מהחיים | אור חוזר
רוחניות | צמיחה אישית | צמיחה רוחנית | רוחניות ואמונה | מסעות רוחניים
תפילה ומדיטציה | משפחה וזוגיות | הכרות ונישואין | הורים וילדים | משפחה ובריאות
שבת | פרשת שבוע | חגים ומועדים | ראש השנה | סוכות ושמחת תורה | חנוכה | פורים
פסח | יום השואה | יום הזיכרון | ספירת העומר | שבועות